היפרקלמיה

היפרקלמיה (Hyperkalemia) היא מצב רפואי שבו רמות האשלגן (Kalium) בדם עולות מעל לטווח התקין, אשר נע בדרך כלל בין 3.5 ל-5.0 מילימול לליטר.

אשלגן הינו אלקטרוליט חיוני לתפקוד תקין של תאים, במיוחד תאי שריר ועצב, והוא ממלא תפקיד מרכזי בוויסות הפעילות החשמלית של הלב.

האבחנה מתבצעת באמצעות בדיקת דם למדידת רמות האשלגן, ולעיתים משולבת בהערכת גזים בדם, תפקודי כליה ואלקטרוליטים נוספים.

לעיתים מבוצעת גם בדיקת א.ק.ג., אשר עשויה להראות שינויים אופייניים כגון גלי T מחודדים או הרחבה של קומפלקס  QR.

היפרקלמיה עלולה להיגרם ממגוון מצבים רפואיים, ובהם:

• מחלות שונות, דוגמת סוכרת או תפקוד לקוי של הכליות, אשר מהוות את האיבר העיקרי לפינוי עודפי אשלגן.
• שימוש בתרופות מסוימות, כגון מעכבי ACE , חוסמי קולטני אלדוסטרון, משתנים משמרי אשלגן, ותרופות אנטי-דלקתיות מסוג  NSAIDs 
• הרס תאים נרחב (למשל, במצבים של טראומה, כוויות או תהליכים ממאירים).

האוכלוסיות שנמצאות בסיכון הינם:

• חולי אי ספיקת כליות כרונית, המטופלים בתרופות ממשפחת ה RAASi
• חולי אי ספיקת לב המטופלים בתרופות ממשפחת ה MRA
• חולי סוכרת
• חולי יתר לחץ דם עמיד, אשר מטופלים בתרופות להורדת לחץ דם באופן כרוני.

היפרקלמיה קלה עשויה להיות א-תסמינית, אך רמות גבוהות יותר עלולות לגרום לתסמינים כגון:

• חולשה כללית ועייפות.
• הפרעות קצב לב, העלולות להיות מסכנות חיים.
• שיתוק שרירים במקרים חמורים.

הטיפול בהיפרקלמיה תלוי בחומרת המצב ובגורם הבסיסי:

• במקרים חמורים ניתנים טיפולים מיידיים כמו קלציום גלוקונאט להגנה על שריר הלב, אינסולין עם גלוקוז לדחיפת האשלגן לתוך התאים, וביקרבונט במצבים של חמצת.
• במקרים פחות דחופים יש לעקוב אחר ההנחיות הבינלאומיות.
• במקרים קשים במיוחד, עשויה להידרש דיאליזה.